כשהלב רוצה והכוחות תמים: פרדוקס הפער בין הרצון ליכולת בזוגיות

בכל מערכת יחסים משמעותית קיים רגע שבו המילים היפות והכוונות הטובות פוגשות את תקרת הזכוכית של המציאות. זהו השלב שבו בני הזוג מבינים שאהבה, עם כל עוצמתה, אינה תמיד "דלק" שמספיק כדי להניע את הרציונל אל עבר הביצוע. בנקודה זו, הקשר עובר ממבחן של "רגשות" למבחן של משאבים פנימיים.

השלב השלישי: ההתפכחות אל תוך התסכול

בשלב הראשון של הקשר (האופוריה), הפערים מטושטשים על ידי התרגשות ותשוקה. בשלב השני (מאבק הכוחות), אנחנו מנסים לשנות את האחר. אך בשלב השלישי, שלב ההתפכחות, בני הזוג כבר מכירים היטב את המגבלות זה של זו. הם יודעים מה הצרכים של האחר, הם אפילו מסכימים איתם ברמה המילולית, אך הם מוצאים את עצמם שוב ושוב נכשלים בביצוע השגרתי.

כאן נוצר תסכול עמוק. הצד שמבקש מרגיש ש"לא רואים אותו", והצד שאינו מצליח לבצע מרגיש תחושת כישלון צורבת. הקושי המרכזי הוא להבין שהחוסר במענה הוא לעיתים קרובות לא תוצאה של "חוסר רצון", אלא של מחסור במשאבים פנימיים זמינים באותו רגע.

פער הכוחות: המרחק בין הרציונל למציאות

בני זוג מגיעים לקשר עם "ארגז כלים" ועם מטען אנרגטי שונה. לפעמים, אדם באמת ובתמים רוצה להעניק לבן זוגו את מה שהוא צריך – בין אם זה נוכחות רגשית, סבלנות או עזרה ממשית – אך המציאות הפנימית שלו, המורכבת ממשקעי עבר, עומס רגשי מצטבר או שחיקה, אינה מאפשרת לו "לראות מעבר" לעצמו באותה נקודת זמן.

נוצר פער מתסכל בין הרציונל ("אני יודע שזה חשוב לה") לבין הביצוע ("אין לי משאבים פנימיים להכיל את זה עכשיו"). כשהפער הזה הופך לשגרה, התסכול גובר והתחושה היא של מבוי סתום. בני הזוג רוצים להסתנכרן, אך הכוחות שלהם אינם מאפשרים להם להיפגש באמצע הדרך.

דוגמה מן הקליניקה - פרדוקס הפער בזוגיות

בטיפול זוגי שהגיע לשלב השלישי והמורכב של הקשר, בלט הפער שבין ההסכמה המילולית ליכולת המימוש. האישה תיארה צורך עמוק בנוכחות רגשית ובהקשבה פעילה כשהיא חוזרת מיום עמוס, כדי להרגיש מוגנת ובטוחה. בן הזוג, מצידו, הביע הבנה מלאה לצורך הזה ואמר בחדר הטיפולים: "אני מבין כמה זה חשוב לה, אני באמת רוצה להיות שם בשבילה ולתת לה את השקט וההקשבה האלו".

עם זאת, במציאות היומיומית, הוא חזר הביתה כשהמשאבים הפנימיים שלו מרוקנים לחלוטין לאחר יום של עומס רב. למרות ה"רציונל" שהסכים עם דרישתה, ברגע המפגש הוא מצא את עצמו מסתגר, מתכנס בתוך הטלפון או מגיב בקצר רוח. הוא לא פעל מתוך זלזול, אלא מתוך מצוקה של אדם שאין לו כרגע "עודף" בתוך המכל שלו כדי להעניק לאחר. היא חוותה דחייה וכישלון של הקשר, והוא חווה תסכול עמוק מכך שאינו מצליח להיות האדם שהוא עצמו שואף להיות עבורה.

האם תמיד אפשר לצמצם את הפער?

האמת המכאיבה היא שלא תמיד זה אפשרי באופן מיידי. צמצום הפער דורש יותר מאשר רק "רצון טוב"; הוא דורש בנייה של משאבים פנימיים חדשים, ולפעמים גם קבלה כואבת של המגבלות הקיימות. כשהתסכול עולה, בני הזוג נוחלים תחושת כישלון כי הם מודדים את האהבה לפי התוצאה ולא לפי הכוונה והמאמץ.

כדי לשרוד את השלב הזה, על בני הזוג לעבור מהאשמות הדדיות להבנה של "מפת המשאבים":

הכרה במגבלה: להבין שחוסר יכולת לתת מענה לצורך הוא לעיתים "קצר" במערכת שנובע מחוסר כוח, ולאו דווקא מהיעדר אהבה.

תיאום ציפיות ריאלי: להפסיק להבטיח הבטחות שהרציונל רוצה אך המציאות הפנימית לא יכולה לספק באופן עקבי בשגרה הנוכחית.

חמלה על הכישלון: להבין שהתסכול הוא חלק מהצמיחה הזוגית. הקושי למצוא את המשאבים הוא אנושי, וקבלת המגבלה היא לפעמים הצעד הראשון בדרך לריפוי.

סיכום

בשלב השלישי של הקשר, האתגר הגדול הוא לא רק לאהוב את האחר, אלא ללמוד לחיות בשלום עם הפער שבין מה שאנחנו רוצים לתת לבין מה שאנחנו מסוגלים לתת בפועל. רק מתוך הקבלה של המגבלות הללו, ניתן להתחיל לבנות גשרים ריאליים שיצמצמו את המרחק בלי לשבור את הרוח של מי מבני הזוג.

לפעמים אהבה זה לא מספיק...